עידן הזהב של עובדי הצווארון הלבן וחברות התוכנה ששירתו אותם
בשנת 1989 הגיע המחשב האישי לשיעור חדירה של 77%, ומאז התקבע לו (בערך) הסדר הבא:
- ישנה מערכת ליבה, למשל ERP או HRIS (נטסוויט או הייבוב).
- מערכת הליבה שומרת אצלה את ההיסטוריה של מה קרה (Ledger/כרטסת) ומשתדלת להיות ממשק המשתמש הבלעדי לתהליכים (workflow) בארגון. אם היא הצליחה (כמו עם הזנת פקודות יומן / חישובי הכרה בהכנסה) סבבי, אם לא – לא נורא; ישתמשו בכלי לווין בשביל התהליך (כמו Greenhouse לגיוס מועמדים) ויזינו את התוצאה למערכת הליבה (תאריך ההתחלה של עובדת חדשה). לפעמים כלי הלוויין התעקש לשמור אצלו כרטסת משלו ולא רק את התוצאה הסופית (כמו Zuora בהכרה בהכנסה), אבל זה היה קרב משני ולא מעניין מאחר והוא לא היווה איום על מערכת הליבה.
- בן אנוש מסוג he/she/they, למשל חשב, הוא זה שביצע את החישובים של הסעיף הקודם (למשל, חישוב הוצאות פחת חודשיות), לקח עליהם אחריות והזין אותם למערכת הליבה, מקבע בכך את מעמדה של מערכת הליבה כ-System of Record של הדומיין המדובר.
המסע להיות מערכת ליבה הוא ארוך ועם סיכויים מאוד נמוכים להצליח. בתי הקברות מלאים ב-iCount שניסו לנצח את פריוריטי. וגם כשזה מצליח, זה לקוח המון זמן; ל-Odoo, למשל, לקח מעל עשור להגיע ל-10 מיליון דולר הכנסות😲
